החלטה בתיק רע"פ 1440/05

א.        זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ברלינר, השופטים המר ושיצר) מיום 22.11.04, אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת טלמור) מיום 27.5.04.

ב.        (1)    נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של גניבת רכב והעברתו לרשות הפלסטינאית. המבקש הורשע על פי הודאתו. לכתב האישום צורפו, לבקשתו, שני כתבי אישום נוספים: הראשון כלל חמישה אישומים, בהם הודה המבקש והורשע על פי הודאתו; השני כלל שלושה אישומים, ובגדרו הודה המבקש בעובדות המיוחסות לו באישומים השני והשלישי והורשע על פי הודאתו. למבקש יוחסו עבירות של גניבת רכב, גניבה מתוך רכב, קשירת קשר לביצוע פשע והפרת הוראה חוקית. בסיכומו של דבר הורשע המבקש במהות בגניבה של עשרה כלי רכב, לאחר שבחלקם נגנבו מפתחותיהם בהתפרצות לבתי המגורים של בעלי המכוניות.

(2)      בבואו לגזור את העונש, ציין בית משפט השלום כי נתן דעתו לגילו, למצבו המשפחתי של המבקש ולתסקיר שירות המבחן, אל מול סוג העבירות, חומרתן, עברו המכביד והחשיבות במסר הרתעתי בעבירות מסוג זה. בית המשפט גזר על המבקש תקופת מאסר של 36 חודשים, מתוכם 12 חודשים בחופף לעונש מאסר שהיה בעיצומו של ריצויו. כן הופעל עונש מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, שנקבע כי יהא חופף לעונש המאסר בפועל. עוד נגזרה על המבקש תקופת מאסר של 18 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים, ונפסל רשיון הנהיגה שלו למשך חמש שנים. לבסוף חולטו 4,000 ש"ח שנתפסו בחזקתו.

ג.        המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על קולת העונש, בנימוק כי העונש שנגזר סוטה ממדיניות הענישה הראויה. הערעור התקבל. בית המשפט המחוזי סבר, כי עונשים קלים בשל עבירות רכב, ובמיוחד בעבירות של גניבת רכב, מהווים מסר הרתעתי שלילי כלפי המבקש ועבריינים פוטנציאליים אחרים, וכי יש בכך כדי לרפות את ידיהן של רשויות אכיפת החוק במלחמתן בתופעות של גניבת רכב. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי הענישה שהוטלה על ידי בית משפט השלום סוטה ממדיניות ענישה ראויה, מהנחיות בית המשפט העליון ומכוונתו של המחוקק אשר קבע עונש של שבע שנות מאסר בעבירות אלה. בית המשפט המחוזי סבר, כי כליאתו של המבקש לתקופה משמעותית נדרשת לשם הרתעתו והרתעת הרבים, וכי אין בנסיבותיו האישיות דבר המחייב סטיה ממדיניות הענישה הראויה. על המבקש נגזרו 6 שנות מאסר, מתוכם חמש שנים לריצוי בפועל במצטבר למאסר נוכחי, ושנה אחת על תנאי.

ד.        על כך הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, בה טוען המבקש כי לא היה מקום להחמרה בגזר הדין שהטיל בית משפט השלום, שכן זה נתן דעתו למכלול השיקולים וייחס להם את משקלם הראוי. שירות המבחן ציין נסיבות משפחתיות המצדיקות לדעתם התייחסות מקלה.

ה.        אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, אין עולות בתיק שאלות בעלות השלכה ציבורית, חוקתית או משפטית רחבה. הסוגיה נוגעת למקרה שלפנינו ואינה חורגת מגבולותיו (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). לדברים אלו משנה תוקף כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור הנסבה על חומרת העונש או קולתו (רע"פ 6645/03 אליהו אמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - חשין), והפסיקה המצוטטת שם), וזאת אף אם נחלקו בתי המשפט באשר לחומרת העונש.

ו.        ואף לגופם של דברים, לטענה כי העונש חמור במיוחד, אין בידי להסכים. אכן, אין הוא עונש קל; אך גניבת הרכב פשטה במקומותינו והפכה למעין "מכת מדינה". על רשויות האכיפה ועל בתי המשפט לעשות כמיטב יכולתם, רשות רשות והכלים שבידיה, להילחם בתופעה. ניסיתי לשוות בנפשי את תחושתם של בעלי הרכב, שהמבקש התפרץ לדירותיהם, גנב את מפתחות הרכב ואחר כך את הרכב, את התסכול, חוסר האונים והזעם המוצדק שהיו מנת חלקם (ראו גם ע"פ 5957/98 לברטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העבירות בוצעו בחלקן בונדליות ובחלקן בתעוזה עבריינית מובהקת, ולמבקש עבר מובהק בתחום זה. כל אלה ראויים להתיחסות בית המשפט, ובית המשפט המחוזי צדק איפוא בגישתו. היה על המבקש ליתן אל ליבו את נסיבות משפחתו בטרם הוסיף להרבות בעבירות מסוג זה. החברה זכאית להגנת בית המשפט ולמתן ידו למאבק בעבירות אלה, וכדברים שנאמר בעניין לברטי הנזכר: "...רק בהטלת עונשים חמורים יעלו בתי המשפט את תרומתם לביעור הנגע שפשה בנו".

ז.        אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, כ"ה באדר א' תשס"ה (6.3.2005).

ש ו פ ט

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: